ה"רומן" של שדולת גמלאים חיפה עם "משען כרמל" נמשך למעשה מאז נובמבר 2007.
הנהלת שדולת הגמלאים היתה נאלצת לעזוב את משכנה במועדון ברחוב הלל, ונשארה בלי אכסניה.
הנהלת הבית המוגן "משען כרמל" – הזמינו אותנו ביד רחבה – להתארח בביתם בהכנסת אורחים
אמיתית.
מאוחר יותר באפריל 2008, השיתוף שלנו עם משען כרמל עלה מדרגה.
בין גמלאי חיפה, רבים היו בעמדות בכירות באקדמיה ובעשיה ויש להם עושר של ידע וכשרון בטוי.
ארלט אדלר, מיסדת השדולה, החליטה לנצל כוחות אלה לטובת גמלאי חיפה והקהילה בכלל, ויסדה בתוך
השדולה ובשיתוף עם העיריה ואחרים את פרויקט מפגשים, שמצליח מעל לכל המצופה, הרותם חברים
אלה להרצות בהתנדבות בפני מועדוני גמלאים בעיר וקהלים אחרים הצמאים להרצאות אלה.
חנה ביקל – יו"ר ועדת ההסברה של השדולה - העלתה את הרעיון לתת לקהל חברינו, חברי השדולה,
ליהנות ממשאב חשוב זה.
שוב "משען כרמל" התנדבו לארח מפגשים אלה, אשר מתקיימים מאז ברציפות, לתועלת חברינו ויושבי
הבית המוגן כאחד.
הפעם הכינו לנו ארלט אדלר, מיכה גלס , וריבי האחראית על קשרי הקהילה במשען כרמל, סוכריה
אמיתית.
הן שכנעו את עמרם מצנע, מי שהיה ראש עירית חיפה, ויושב ראש המועצה של ירוחם להפגש ולשוחח
אתנו על הנסוי החשוב לחולל מהפך בעיירת הפתוח המוזנחת ולהניע בה תהליך שהביא אותה לבסוף
להיות שם דבר לקידמה ושגשוג יחסי.
עמרם מצנע, תומך ברעיונות השדולה ובהעצמת חברינו "זקני העם" ומאז אפריל 2005 הוא חבר
בשדולה. לכן היה טבעי שייענה לבקשתה של ארלט לחלוק אתנו מנסיונו בנסוי המוצלח הזה.
עם ריבי ברוקר אחראית על קשרי קהילה |
|
עם אלי לנדאו, יו"ר שדולת גמלאים וארלט אדלר מיסדת השדולה |
דברי פתיחה קצרים
ריבי ברוקר |
בלהה גולדהמר, מנהלת משען כרמל |
אלי לנדאו, יו"ר השדולה |
לפי כחמש שנים, החליט שר הפנים להפעיל את סמכותו ולפטר את ראש מועצת ירוחם. הוא פנה למצנע
לקבל עליו את המשימה להבריא את העיירה הזאת.
מצנע, אחרי שלושים שנה של שרות בצה"ל, בו התחיל כנהג טנק, וסיים כאלוף פיקוד המרכז, ואחרי
כ- 10 שנים כראש העיר של חיפה, נרתם למשימה הקשה.
הוא מנה את הנקודות העיקריות שהיה צריך להתמודד איתן.
בראש ובראשונה החינוך. מצנע הגה את המבצע של "מהגן עד לאקדמיה". הוא, בעזרת המורים ומנהלי
בתי הספר, הצליח לשכנע רבים מבני הנוער והצעירים שהם מסוגלים להשיג לא פחות מכל צעיר אחר
בארץ.
חוץ מחוסר האמון בממסד, בנותני השרותים ובכלל, שלא ייחודי לעיירות הפיתוח, אלא הולך ומתפתח
בחברה הישראלית בכלל, יש בתושבי עיירת פיתוח כמו ירוחם עוד מימד של חוסר תקוה ודמוי עצמי
ירוד.
המשימה היתה להפיח בתושבים, וביחוד בצעירים, רוח חדשה של אמון ביכולתם לחולל את השנוי.
חוץ מהדגש על בתי הספר, הושקעו מאמצים רבים ב"צעירים", שכבת הגיל מ 18 עד 35.
המאמץ בחינוך הילדים ובני הנוער לא התרכז רק בהישגים הלמודיים ובמבחני ההשואה, שגם בהם נצפה
שיפור עצום, אלא גם בחינוך לערכים, לגאוה במולדת וקשר לעיר.
לצעירים נבנו מערכים תומכים בשרות הצבאי, שמלוים את החיילים החוזרים לסופי שבוע ולחופשות.
כמו כן נפתח מועדון באיזור התעשיה ששם הרעש לא הפריע לתושבים המבוגרים.
ההצלחה היתה משמחת. ההגירה השלילית של העיירה נבלמה. למשל בפרויקט "בנה ביתך" בו בתחילת
הדרך לא היו כמעט קופצים, התחרו עכשיו כ 10 אנשים על כל מגרש.
אחרי הרצאת הדברים היו הרבה שאלות מהקהל. חלק מהשאלות התרכזו בבעיה איך ליישם את הלקח
מההצלחה באוכלסיה הקשישה. בימינו, תודות להארכת תוחלת החיים, יש לאדם הפורש לגמלאות עוד
הרבה שנים לפניו. חלק ניכר מהקשישים הם במלוא כשרם המנטאלי ואפילו בכושר פיזי מתקבל על
הדעת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הורגש שהשואלים כמהים למנהיג כאריזמטי כמו עמרם מצנע, שיוביל איזו מהפכה, שתנצל את הנסיון
והידע העצום שהצטבר באוכלסית הגמלאים, שתועלת המדינה ולתועלתם של הקשישים עצמם.
מר מצנע התחמק מהשאלה מדוע הוא לא הזכיר את הבוגרים ואת הקשישים, אלא התרכז בילדים, בנוער
ובצעירים.
אני (ד.ש.) מניח שלחולל מהפך כזה אצל הבוגרים ובודאי אצל הקשישים, בעיירה שהיתה מוזנחת במשך
כל כך הרבה שנים, היא משימה קשה הרבה יותר ואי אפשר לצפות להצלחות בחמש שנים קצרות.
מתארגנת קבוצה שתצא לירוחם, כנראה ב 1 בדצמבר, כאשר עמרם מצנע התנדב לשמש לנו מדריך כדי
לראות את הדברים "מיד ראשונה".